מחקר שערכתי בשנה האחרונה (ושעיקריו מתפרסמים באתר www.derug.co.il) מעלה שיש למוסדות להשכלה גבוהה סיבה טובה בהרבה לחשוש מאור השמש- מעכשיו ייתכן שלקוחותיהן (קרי הסטודנטים ומשלם המיסים שמממן אותן) יידע בדיוק עד כמה מתעלמים מאיכות ההוראה כשיקול במינוי וקידום מרצים. יתרה מכך, ייתכן שהאוניברסיטאות ממש ייצטרכו לפרסם מידע על האופן בו הן מנוהלות.
מאז הקמת המכללות הפרטיות לא היתה מהפכה שכזו. מאז 2003 החברה שאני עומד בראשה מנהלת מחקר שמטרתו להעריך את איכותם של המוסדות האקדמיים עבור מועמדים השוקלים היכן ללמוד. התברר מניתוחים שערך פרופ' יעקב הורניק (העורך המדעי של המחקר), כי בניגוד לראיה הצינית לפיה צעירים רוצים להשיג את הדיפלומה כמה שיותר מהר עם מקסימום זמן בדשא ומינימום זמן בכיתה, השיקול המרכזי של הסטודנטים בבחירת מוסד לימודים הוא איכות ההוראה (28% מתוכם בחרו בו כשיקול מוביל, בהשוואה לשיקולים כמו יוקרה אקדמית, חיי חברה או מרחק מהבית).
לעומת זאת, האוניברסיטאות, וגם המכללות מרבית המכללות, רואות במחקר שיקול מוביל ובהוראה שיקול משני. דברים שרואים משם... במקרה הטוב, "אנחנו מחפשים את החוקרים הכי טובים ואז בוחנים את איכות ההוראה שלהם", כפי שהסביר לי ראש החוג למדעי המחשב במרכז הבינתחומי. במקרה הרע " מסתכלים בחשדנות על מרצה שמקבל משובים טובים מהסטודנטים, כי אולי זה אומר שהוא מקדיש יותר מדי זמן לשיעורים על חשבון המחקר", כפי שהתלוננה מרצה מאוניברסיטה גדולה, שלא זכתה לקידום שהסטודנטים שלה חשבו שמגיע לה.
בשיחה עם פרופסור היושב בוועדת מינויים (שהבטחנו לו, לפני הפסיקה החדשה, לשמור על זהותו בסוד כמתחייב מתפקידו), הוא הסביר שהשיקול המרכזי הוא מספר הפירסומים של המועמד. "ומה השיקול הבא?" שאלתי. "איכותם של אותם פרסומים, ואחר כך המקום בו התפרסמו. זה מאד חשוב". ואיכות ההוראה? "אם הוא מורה בינוני ומעלה מעבירים. אם הוא מורה גרוע וחוקר מצויין גם מעבירים. אם הוא מורה גרוע וחוקר בסדר, שולחים אותו לסדנת הוראה ומעבירים." הפרופסור, שידוע בזיכרון הפנומנלי שלו, לא הצליח להיזכר בחוקר בינוני שקיבל קידום מפני שהיה מרצה מבריק. למרבה הצער, אין דרך להוכיח את הטענות הללו, מאחר ועד היום הדיונים וההחלטות בוועדות המינויים היו סודיים.
התוצאה, לפי המחקר שלנו (שהתפרסם בספר 'המדריך להשכלה גבוהה'), היא שאין באמת מנגנון המתאמץ להבטיח ריבוי מרצים טובים, ושלחברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות מועבר מסר חד שעתידם המקצועי איננו תלוי בתפקודם בכיתה. פלא שרבים מהם אינם מתאמצים להיותר ברורים, שלא לדבר על מעניינים? פלא שסטודנטים מתארים מרצים ש'עומדים ליד הלוח ומדברים לעצמם'? ייתכן שכאשר ניתן יהיה לראות מה השיקולים של המוסדות האקדמיים, יוכלו הסטודנטים לראות כיצד באים האינטרסים שלהם לידי ביטוי. ואולי גם, מי יודע, יוכלו להשפיע ולגרום לכך שמצויינות בהוראה תתוגמל. עוד לא רואים מכאן...
אולם לעניין השקיפות יש חשיבות מעבר לשאלת איכות ההוראה. המוסדות האקדמיים בישראל נמנים על הגופים הכי פחות שקופים במגזר הציבורי. במהלך המחקר ניסיתי להשיג מידע השוואתי המשמש כמדד לאיכויות אקדמיות על ידי דירוגים רבים בעולם, למשל מספר הפרסומים, או היחס המספרי בין מורים לתלמידים. למרבה הצער למעט יוצאים בודדים מהכלל (המכון הטכנולוגי חולון, למשל), נתקלו עוזרי המחקר ששלחתי במסך אטום.
המאמץ לראות את התקציב של הטכניון, שהתחיל בלך-ושוב בין הדובר, הספריה המרכזית ומדור כספים, הסתיים במשפט "אנחנו לא מפרסמים אותו, ואין שום סיבה שנפרסם אותו". שהרי, מי אתה, משלם מיסים קטן שכמוך, שתדע מה עשינו עם ה- 205,396,000$ שהפקדת השנה בידינו? מבחינה זו, טוב עשתה השופטת נילי ארד שהזכירה כי " 'חופש האקדמי' אינו מלת קסם הדוחה מלפניה את הגשמתם של עיקרי הצדק הטבעי ומימוש זכויות שבדין". נקווה כי תקדים חשוב זה יורחב גם לדברים הנוגעים לכלל הציבור. ומי יודע, אולי יום אחד אפילו נדע איך בדיוק נכנסה אוניברסיטת תל אביב לגרעון שהיא נתונה בו.
גיא יריב הוא מנכ"ל ביה"ס לדיבור מול קהל ומרצה לרטוריקה ותורת הנאום בפקולטה למשפטים. בנוסף הקים את מיזם פרי ספיץ למרצים מתנדבים
